טוויטר

פייסבוק

אימייל

גוגל פלוס

מיום ליום

ביולי 2015 הועבר הפיקוח על שירותי בריאות הנפש בישראל ממשרד הבריאות לקופות החולים, שהן גופים מסחריים הפועלים למטרות רווח.

מהלך זה נקרא הרפורמה בבריאות הנפש.

מאת: שירן כהן

אודות הכותבים:

שירן כהן: מתגוררת בתל אביב, בוגרת תואר ראשון בחינוך, תקשורת וקולנוע מסמינר הקיבוצים. עוסקת בהוראת קולנוע.

ה

יא בת 25, מתמודדת עם הפרעת אכילה מאז הייתה תלמידה בחטיבת הביניים. עד הצבא לא סיפרה אפילו לאמא שלה. מגיל עשרים הייתה מטופלת אצל פסיכולוגית, פסיכיאטר, דיאטנית וקבוצה טיפולית. עד היום, איש בסביבתה הקרובה לא יודע שיש לה הפרעת אכילה והיא גם לא רוצה שידעו. היא לא אוהבת לדבר על הרגלי האכילה שלה ולמנות את הקילוגרמים שהעלתה או הורידה. בכל זאת, הסכימה לספר על התמודדות חדשה, שהיא לפעמים קשה יותר מהדבר עצמו- הטלטלה אליה נכנסו חייה בעקבות הרפורמה בבריאות הנפש.  

עד הרפורמה, האחריות לתקצוב, מימון ופיקוח שירותי בריאות הנפש הוטלה על משרד הבריאות.

חלק מהשירותים אומנם ניתנו על ידי קופת החולים, אך בפיקוח ממשלתי. כיום הפיקוח והמימון מועברים לידי קופת החולים, שהופכות הן לנותנות השירות, והן למפקחות על מתן השירותים.

הרפורמה אינה אמורה להשפיע על הקריטריונים לזכאות לטיפול, אלא רק על בחירת נותן השירות.

בהקבלה לרפואת הגוף, ידוע שכאשר אדם זקוק לטיפול שיניים מורכב הוא לרוב יבחר להדק

את החגורה הכלכלית שלו ולפנות לרופא פרטי - מתוך הבנה שהשירות אותו יוכל לקבל בקופת החולים יהיה ירוד: ההמתנה לתורים תהיה ארוכה יותר, האפשרות למעקב רפואי אצל אותו רופא מטפל איננה מובטחת, עיכובים ושינויים הם עניין שבשגרה. עכשיו בחזרה לבריאות הנפש.

ניתן לשער ולאמוד את השפעותיה של הרפורמה בהיבט המערכתי, הכלכלי והתעסוקתי; אבל איש לא יכול באמת לצפות את ההשלכות על חייהם של האנשים עצמם. זהו תיעוד ההתמודדות של אישה צעירה אחת. 

פרק א׳

התחלה

פרק ב׳

שגרה מבורכת

פרק ד׳

נבואת זעם

© כל הזכויות שמורות

לא סתם

״לפני שנכנסה הרפורמה קצת פחדתי מהקיץ. לא ידעתי אם היציאה ממסגרת העבודה תערער אותי או לא. ואז הגיע אוגוסט ומצאתי את עצמי עובדת בלהיות חולה״

״הרגשתי שרוב האנשים בגילי רק מחפשים אטרקציות ונסיעות ועניינים ורק אני מאוהבת בשיגרה שלי, אולי כי עבדתי כל כך קשה כדי להשיג אותה״

היא קוראת לזה ״לעבוד בטיפול״ - כמו פועלים במפעל שצריכים להגיע בבוקר ולהחתים כרטיס, כך גם המטופלות במרכז. השינוי במקרה שלה החל בתקופת החופש הגדול ולכן יכלה להרשות לעצמה להתנסות בשגרה החדשה, אך מטופלות אחרות שנמצאות בתהליך שיקומי המשלב בין המחוייבות לטיפול ובין המחוייבות לעבודה ומשפחה לא יכלו לעמוד בעומס ופרשו. 

״אפשר לקרוא לזה נבואת זעם ואפשר לומר שאני מגזימה אבל תבדקי ותראי שאני צודקת: עוד שנה מהיום המחלקות הסגורות לטיפול בהפרעות אכילה יהיו מלאות עד אפס מקום והמרכזים הטיפוליים האלה יעמדו ריקים. הרפורמה הזאת לא עזרה לאף אחד. הפרעת אכילה זה לא דלקת גרון, אי אפשר לתת לכולן את אותו טיפול ולצפות שזה יעבוד.

נשים במצבי שכבר נמצאות רגל אחת בחוץ ורוצות לעבוד ולתפקד יעזבו את הטיפול במסגרת הרפורמה כי הוא רק מושך אותן למטה ומונע מהן להתקדם בחיים. במקרה הטוב אם יש להן את האמצעים הכלכליים והכוח הרגשי הן יתחילו טיפול פרטי. במקרה הרע הן יגיעו לאישפוז. נשים במצב קשה עד קריטי שזקוקות ליותר עזרה ותמיכה לא יקבלו אותה במרכזים הטיפוליים ויגיעו לאישפוז״.

ערב הרפורמה נשמעו קולות רבים שהתנגדו למהלך. חלק מהקולות הללו עלו ממטופלי הנפש עצמם. מחאות חברתיות כמו זו של ״דגל לבן״ וקבוצות נוספות ניסו לעצור את הרפורמה וכעת מנסות לתמוך וללוות  כקהילה את מתמודדי הנפש שנותרו או נפלטו מהמערכת.

כיום היא לא נמצאת בטיפול וניתקה קשרים עם מטופלות אחרות.

״לא צריך רוח חזקה מדיי בשביל להפוך סירה מנייר״

​

על הרפורמה החלו לדבר במרכז בערך בחודש מאי 2015. הצוות הציג והסביר את השינויים הצפויים בפניי המטופלות:

1) הטיפול ינתן בחינם (באישור זכאות הנקבע על ידי קופות החולים, הפרמטרים לקבל אישור זה אינם ידועים להנהלת המרכז, האישור מוגבל בזמן).

״סיוט של בירוקרטיה. לא הייתי מסוגלת לשבת אצל רופא המשפחה שלי שמכיר אותי מילדות ולהתחיל להסביר לו למה אני צריכה שיאשר לי ללכת לטיפול. למזלי אמא שלי וכמה חברות פשוט לקחו על עצמן את האחריות הזאת וטיפלו בכל הטפסים והפקסים״

2) בהמשך לסעיף הראשון הקריטריונים להצטרפות המטופלות שנקבעו בעבר על ידי הנהלת המרכז אינם תקפים עוד.

״כשאני הגעתי למרכז עברתי תהליך כניסה שכלל בדיקות פיזיות ורגשיות כדי להבין אם אני מתאימה לאופי הטיפולי של המקום ות׳כלס זה גם עזר לי להבין לאן אני מגיעה. בגדול הם ביטלו את זה. מהיום מי שבאה ברוכה הבאה. אני יודעת שזה נשמע נוראי ואני חלילה לא אומרת שצריך למנוע טיפול ממישהי אבל יש חשיבות עצומה להומוגניות של קבוצות טיפוליות, אני רוצה להיות מוקפת בנשים שמבינות את מה שעובר עליי ורוצות להחלים ולחיות בשיגרה בדיוק כמוני, וכשהתחילו להגיע נערות צעירות יותר שנמצאות במקום אחר לחלוטין בחיים ממני זה פשוט הפריע״.

3) מעתה תחול חובת נוכחות בכל הטיפולים. מטופלת שתעדר משלוש פגישות בכל תקופת זכאות תאבד את ה״מנוי הטיפולי״ שלה.

״אין דבר כזה יותר לבטל פגישה או לאחר, לא משנה אם את חולה או אם החברה הכי טובה שלך מתחתנת היום את תגיעי לפגישה או שתצטרכי לחפש לך מקום אחר״.

4) כל מטופלת במרכז תגיע לחמישה מפגשים שבועיים קבועים מראש: שני מפגשים עם דיאטנית, מפגש אחד עם פסיכולוגית, שתי קבוצות טיפוליות שונות ומפגש עם פסיכיאטר.

״למרות שהדיאטנית שלי בעצמה אמרה לי שאין שום סיבה שניפגש פעמיים בשבוע הנהלת המרכז לא יכלה לעשות שום דבר. הרגשתי שאני חוזרת שנתיים אחורה לתקופה בה באמת הייתי זקוקה לשני מפגשים שבועיים״.

5) לאור שינויים בהרכב המטופלות במרכז אחת לחמישה שבועות ייפתחו הקבוצות הטיפוליות וייקלטו מטופלות חדשות.

״התחיל נוהל של דלת מסתובבת, היינו מתחילות לעבוד בקבוצה ועד שהייתי מצליחה לזכור כמה שמות היא כבר הייתה משתנה״.

6) אין התחייבות מצד המרכז להבטיח למטופלת המשך טיפול אצל מטפל ספציפי.

״פשוט אבסורד. אני רוצה לראות שהיו מודיעים למטופל בקופת חולים שמהיום אין לו רופא משפחה,
​ולך תתחיל לגולל על כל סיפור חייך כל פעם מחדש בפניי רופא אחר״.

פרק ג׳

ההתחלה של הסוף